|
לודביג ויטגנשטיין פרסם ספר קצר אחד בחייו, אך נחשב כיום אחד מגדולי הפילוסופיה. הוא פרסם מעט, אך כתב הרבה. רוב כתביו פורסמו לאחר מותו, על יסוד רשימות שכתב ביומנים ובמחברות, לפעמים בצורת הערות קצרות וסתומות למדי. הם עסקו, ברובם הגדול, בפילוסופיה של הלוגיקה, פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של הרוח, ופילוסופיה של המתמטיקה. עבור ויטגנשטיין התפלספות היתה לפעמים סבל, ועם זאת - צורך קיומי. הצורך היה להשתחרר מתפיסות ומ"תמונות" פילוסופיות שגויות ומטעות, שמחשבתנו אחוזה וסבוכה בהן. דרך מרכזית לשחרור כזה היא בהתפלספות ראויה, שתפקידה העיקרי הוא לעמוד בבהירות על הנחותיהן המוטעות ובלבוליםהכרוכים בהן, ולהציג את הדברים כמות שהם בבהירות. חלק זה של 'אבות הפילוסופיה האנליטית' עוסק בכמה מהנושאים העיקריים בהגותו של ויטגנשטיין:האודותיות (אינטנציונאליות) של מחשבתנו, תורת התמונה ותפיסות של משמעות והעדר-מובן, מעמדם של עובדות ואובייקטים, פרדוקס הפירוש, מעמדם של מושגים מנטאליים והטעויות שבניסיון להעמדתם על הפסיכולוגיה (ומדעי הרוח), חוסר האפשרות של שפה פרטית, מעמדן של חוויות בהבנה, ועוד. טענה מרכזית השזורה לאורך הספר היא שבעוד שנוהג ושימוש לשוני הם יסוד הבנתנו את מושגינו (לרבות המנטאליים), הרי שהם נורמטיביים ומושגיים בעצמם - הם רוויים באותם מושגים שהם מבטאים - ואינם ניתנים לתפיסה בלעדיהם.
|
